כשמישהו לוקח שלוק מכוס התה שלו ברעש, כל שאר העולם נעלם לי פתאום, ואני מתמקדת רק בו. בעזות המצח שלו להפריע כך את שלוותי ובחינוך הקלוקל שנתנה לו אימו.
אם הוא מוסיף חטא על פשע ותוך כדי גם מרים את הזרת באוויר, אני בכלל מאבדת את זה ומשגרת לכיוונו מבט שקשה לטעות בו, האומר: “אני ואתה בחיים לא נהיה חברים, שתדע”.
במכונית, בדרך הביתה, פתאום הבנתי! הרגישות הזו גורמת לי לשמוע הכול: כשמישהו מתאהב, כשלמישהי נשבר הלב, את צלילי הצמידים של סבתא, את רחש דמעותיה של אימא, את זעקת האילם, את בטנו המקרקרת של הרעב, את תשוקת הזוג היושב על ידי במסעדה ורק מחכה להגיע הביתה…
לאור זאת, החלטתי להשאיר את זה כרגע בדיוק כמו שזה. אסבול מרעשי ליקוקים, מלעיסות ומשלוקים בלתי נסבלים – אבל כשכר אקבל את כל הסיפורים שהעולם יוכל להציע לי.
בעיניים טובות, אחרי יותר מדי זמן, ריכזתי לכם לא מעט מהם. תיהנו.
