"אבל היא מוצלחת! מבטיח לך!" – אמר לי הברמן המבוגר ופתח אותה עוד לפני שהסכמתי.

לקחתי ממנה שלוק גדול ועצמתי עיניים. היא הייתה קרה, טובה, פירותית, כמעט ומושלמת.

פקחתי עיניים והסתכלתי בו. הוא הביט בי חזרה.

"נו?", שאל.

"אף פעם לא שתיתי כזו", עניתי.

"אז הנה, הגיעה הפעם בחיים שלך", צחק והניח צלוחית בייגלה קטנה ליד הבירה שלי.

בדרך הביתה חשבתי על אהבה. אולי זו הייתה השכרות, כי הזמנתי עוד שלוש בירות כאלו ואולי זו הייתה הבדידות. אבל באותו הלילה החלטתי לכתוב ספר שכל כולו אהבה, ולחכות. לחכות לפעם ההיא, היחידה, הטובה, הכמעט מושלמת, שבה תגיע גם אלי – האהבה.

The post וכל אחד לחוד appeared first on מרסל מוסרי.

אם הוא מוסיף חטא על פשע ותוך כדי גם מרים את הזרת באוויר, אני בכלל מאבדת את זה ומשגרת לכיוונו מבט שקשה לטעות בו, האומר: “אני ואתה בחיים לא נהיה חברים, שתדע”.

במכונית, בדרך הביתה, פתאום הבנתי! הרגישות הזו גורמת לי לשמוע הכול: כשמישהו מתאהב, כשלמישהי נשבר הלב, את צלילי הצמידים של סבתא, את רחש דמעותיה של אימא, את זעקת האילם, את בטנו המקרקרת של הרעב, את תשוקת הזוג היושב על ידי במסעדה ורק מחכה להגיע הביתה…

לאור זאת, החלטתי להשאיר את זה כרגע בדיוק כמו שזה. אסבול מרעשי ליקוקים, מלעיסות ומשלוקים בלתי נסבלים – אבל כשכר אקבל את כל הסיפורים שהעולם יוכל להציע לי.

בעיניים טובות, אחרי יותר מדי זמן, ריכזתי לכם לא מעט מהם. תיהנו.

The post עיניים טובות appeared first on מרסל מוסרי.

חיי נעשו מונוטוניים: הקצבייה, הבית ובחזרה. היו לילות שבהם הרגשתי כאילו איבר נגדע מעל גופי. שכבתי במיטה, קהה ומטושטשת מכאב הפנטום, ורציתי רק שיחבק אותי שוב, שיאסוף אותי אל גופו הגדול. רציתי לשתות איתו יין, לשיר איתו בזיופים גדולים ובצחוק דביק, אבל אחיעם לא כתב לי, ושתיקתו הייתה החותם הסופי: הייתי רק פרק חולף בחייו הצבעוניים.

אם יש מזל, הוא דילג על נעמי חסון. לבד, בדירה קטנה ביפו, אחרי עוד משמרת של חיתוך שניצלים בקצבייה, היא מחפשת אהבה באתרי היכרויות. העבר שלה שחור, ההווה שלה עצוב. העתיד? בלי תקווה, בלי חלום.

אבל משהו בכל זאת קורה. רגע אחד ישנה את חייה של נעמי לבלי הכר, את חייה המקצועיים ואת חיי האהבה שלה. הנה, היא מתחילה לצמוח. אבל האם היא באמת מסוגלת לכך?

"זה שאהבתי" הוא ספרה השלישי של מרסל מוסרי

The post זה שאהבתי appeared first on מרסל מוסרי.

אני עומדת בפתח ומברכת לשלום את כל הזוגות שבאים לעשות שם אהבה. הם מפקידים בידיי את טבעות הנישואין שלהם, הסודות, הכאבים, תחלואי העולם – ואת הבגדים, כמובן. בתמורה, אני נותנת להם מפתח בדמותו של היצר – ורק איתו הם נכנסים פנימה.

נכנסים לממש, להרוס ולבנות מחדש.

זה ייקח שלוש דקות, לעמים חמש – וייצאו החוצה.

כשייצאו, יחייכו אלי וישובו איש אל מכוניתו ואישה אל מכוניתה, אל חייהם. עד הפעם הבאה שאפתח דלתי בפניהם.

שלוש דקות לסיפור, לפעמים חמש – ובחזרה אל השגרה.

וזה הכול.

The post דמעות של יין appeared first on מרסל מוסרי.

לי אזל הכסף לשלם לאחד כזה, אז אספר על עצמי באובייקטיביות:

מרסל מוסרי, 23, יפו.

נאת מראה, יפת עיניים, צחורת שיניים, אהובה על חבריה ומשפחתה, שמרה על בתוליה עד גיל מאוחר, תורמת לנזקקים מבלי לבקש החזרי מס. הלכה עם ישו על המים, הדביקה למשה את לוחות הברית בדבק שלוש שניות,
ומשלמת שכירות בזמן. מאזינה לשירים עצובים ומתקשרת לנחם את הזמר. שמאלנית קיצונית, חברת נוער הליכוד.

כותבת סיפורים כשמשעמם, או כשחיי החברה שלה לוקים בחסר – משמע, כותבת סיפורים תמיד.

The post קפסת קובות appeared first on מרסל מוסרי.