מאז לא דיברנו. לא התקשרתי אליו, לא שלחתי הודעות, לא הסתובבתי במקומות שהוא רגיל להסתובב בהם. צרחתי מבפנים, כאב לי, כמעט מתתי. הרגשתי בפעם הראשונה את סדקיו הרעים של שברון הלב.
חיי נעשו מונוטוניים: הקצבייה, הבית ובחזרה. היו לילות שבהם הרגשתי כאילו איבר נגדע מעל גופי. שכבתי במיטה, קהה ומטושטשת מכאב הפנטום, ורציתי רק שיחבק אותי שוב, שיאסוף אותי אל גופו הגדול. רציתי לשתות איתו יין, לשיר איתו בזיופים גדולים ובצחוק דביק, אבל אחיעם לא כתב לי, ושתיקתו הייתה החותם הסופי: הייתי רק פרק חולף בחייו הצבעוניים.
אם יש מזל, הוא דילג על נעמי חסון. לבד, בדירה קטנה ביפו, אחרי עוד משמרת של חיתוך שניצלים בקצבייה, היא מחפשת אהבה באתרי היכרויות. העבר שלה שחור, ההווה שלה עצוב. העתיד? בלי תקווה, בלי חלום.
אבל משהו בכל זאת קורה. רגע אחד ישנה את חייה של נעמי לבלי הכר, את חייה המקצועיים ואת חיי האהבה שלה. הנה, היא מתחילה לצמוח. אבל האם היא באמת מסוגלת לכך?
"זה שאהבתי" הוא ספרה השלישי של מרסל מוסרי
